"גם אני מרתוניסטית !" - הדרך שלי למרתון הראשון

30 במרץ 2017, בדרכי לרומא - איטליה.

הסרט שלי.....צפו בסרט, הוא יכניס אתכם לאוירה....

היום הגדול הגיע, נפרדתי ממשפחתי ויצאתי לדרכי לשדה התעופה, בן גוריון, שם פגשתי את החברים מקבוצת הריצה, כולם התרגשו, חלקם חששו, עבור חלקם וגם עבורי זה המרתון הראשון, אבל דבר אחד בהחלט מאפיין את כולם, לכולם הניצוץ בעיניים.

המזוודה, כמעט ריקה, מרתון זה לא רק 42.195 קילומטרים של ריצה, בהמשך תישאל השאלה מה מורכב יותר, מרתון של שופינג או ריצה?

בנוסף, למזוודה, תיק גב (לא קטן) ובו נעליים ובגדי הריצה, נגן ואוזניות, חגורת הריצה, ג'לים וכל מה שאני צריכה במידה והמזוודה תבחר להגיע ליעד אחר או שלא במועד.

ממריאים, טיסה קצרה יחסית ואני ברומא, הסתגלות מהירה במלון ומתחילה לראות את העיר, רומא מקסימה ביופיה, נופים רומנטיים, טיול בתוך מוזיאון אחד גדול ואני, מטיילת ובודקת היכן נמצאת נקודת הזינוק. העיר מקושטת בשלטי המרתון, מזג אויר מצוין, האוירה, האנשים ואני מצלמת עוד ועוד... וממשיכה להתרגש.

בוחרת את המסעדות, אוכלת, מי אמר להעמיס פחמימות.....? הפסטות מצוינות והעמסתי, וחשוב להיזהר שלא להתעייף יותר מידיי.

בבוקר יום שישי, יוצאת לאימון ריצה קל להכיר את העיר דרך הרגליים, השמועות מספרות על קושי לרוץ על האבנים המשתלבות וגם כאן הצילומים רלוונטים יותר מתמיד.

חלק מהמשימות.... הגעה ל - EXPO, קבלת ערכות המירוץ הכוללות, תיק מאובזר ואיכותי, מספר חזה ושוב צילומים.....

כאן מתגבשת המסקנה הראשונה: מרתון בחו״ל, הוא בהחלט מרתון של תמונות.

הלילה שלפני, המסורת, ארוחת פסטה ולוודא שלא שכחתי דבר.
אומרים שמתרגשים, שלא ישנים, ישנתי כמו תינוקת קטנה, ישנתי מצוין !

יום ראשון, 02.04.2017 התאריך אליו חיכיתי תשעה חודשים, אליו התכוננתי, עליו חלמתי, עבורו נפצעתי והחלמתי, עבורו כתבתי, עבורו התעוררתי בשעות לא שעות, עבורו ויתרתי.... זהו - היום האמיתי הגיע.

מעל 16,000 איש צועדים, מתוכם 205 ישראלים, כולם לכיון הקוליסאום, נקודת הזינוק, השמים אפורים ואצלי תפילה קטנה בלב שהעננים האפורים ישארו בגדר עננים בלבד.

אנחנו במצב רוח מצויין, מרעישים, שמים את חותמנו בעיר, שישמעו ויראו.... 

אפרופו שירותים, איל, סיפר לי עוד בארץ, בחו״ל זה לא כמו כאן, בחו״ל גם הנשים מחרבנ... באמצע הרחוב, לא האמנתי, וזה נכון, בשביל מה לבזבז זמן יקר, בשביל מה לעמוד בתור, בשביל מה.... כנראה שיש עוד הרבה סיבות הגיוניות ולא ברורות, אבל גם כאן הנשים מחרבנ.... באמצע הדרך, כפי שניתן לראות אני לא....וממתינה בסבלנות.

יירית הפתיחה, רעמים, מתחיל לרדת גשם כן, שישה ימים של שמש, בגדים קצרים ודווקא ביום המירוץ הוחלט לגוון עם מזג האויר.

מתחילה לרוץ, נזהרת שלא להחליק, זה רק מה שחסר לי.... שעה ראשונה, הגשם לא פוסק ואני עוצרת לעצירה, לכיסוי הטלפון הנייד, לא סומכת על הצהרות היצרן, הנייד עמיד, אולי הוא עמיד, אבל אני, את שלי עשיתי.

אחד הדברים, המצויינים שעשיתי, פתיחת קבוצת Broadcast List, וקבלת הודעות מהחברים במהלך המירוץ, ההודעות מגיעות לשעון, כך שאין צורך לפתוח את הטלפון, מבט קטן לשעון ואני רואה את ההודעות והעידוד.

״אמא, מלכה, אלופה, מהמממממת, את אלופה ואני גאה בך בטירוף, מתגעגעת״

״דנה, את נראת מאושרת, כיף גדול״

״להקפיד על: שתיה, מלחים, ג׳לים, בלי הנחות!״

״איזה כיף לראות, מתרגש בשבילך״

״עדין מחייכת !!! זה הכי חשוב מלכה שלי״

״29 קילומטרים, יואו !! זה עוד רגע ונגמר !״

״איזו מלכה, לא נעים להפריע אבל את נראת מאושרת״

״כל הכבוד תותחית, אני גאה בך, הגשמת את החלום, את מקור השראה אמיתי״

מצאתי את הסוד לחיזוקים תוך כדי המרתון, אני שולחת תמונה או סרטון במהלך הריצה והאהובים שלי שולחים לי חיזוקים והמלצות והכל רואה באמצעות השעון, עוד דרך להעביר את הזמן.

באתר המרתון היתה אפשרות לעקוב אחר הרצים ולדעת בכל רגע נתון באיזה קצב רצים ואת מיקומם. תיאמתי עם אופיר, בעלי, שהוא עוקב אחרי ורואה את ההתקדמותי. 
ואכן במהלך הריצה שולח לי אופיר את ההודעות הבאות: כל הכבוד, את בקצב מצוין, תמשיכי.... ושוב ושוב.

בסוף המירוץ שאלתי אותו לטיבה של האפליקציה והוא ענה שהיא היתה גרועה, לא הצליח לראות אותי ובוודאי לא הצליח לדעת איפה אני, ואני בתמימות שואלת, אז איך ידעת לשלוח לי הודעות על הקצב המצויין וההתקדמות.... והוא ענה שזה ממש לא משנה, החליט לשלוח וזהו והעיקר החיוך.

הקילומטרים עוברים, די מהר, רצים מכל העולם, הגשם כמעט ולא פוסק, החוויות, הנופים, הלהקות, המעודדים. תושבי העיר, ילדים ומבוגרים בני הדור השלישי מושיטים ידיים.

כל חמישה קילומטרים ערכה לשתיית מים, משקאות איזוטוניים ומזון, כל 7 קילומטרים שירותים....הכל מסודר בדיוק על פי ההנחיות, אפילו המשאיות לשמירת התיקים חונות על פי הסדר.

כזכור, מס ימים לפני המרתון ואני בטיפולים, אז זה הרגע להודות, דבר לא כאב במרתון, לא קרסול ימין ולא שמאל, לא השבר מאמץ, לא הירך, דבר לא כאב.

מסקנה השנייה: הדבר היחיד שכאב, הלחיים שלי, כן, אני מחייכת ומחפשת את הצלמים והם? בחרו להתחבא מהגשם.

ממשיכה לרוץ, הקצב על פי התכנון, ייתכן ומעט איטי בשל הגשם שלא פוסק, הדופק רגוע, ההרגשה ממשיכה להדהים, אני כאן, זה הדבר האמיתי, זו הלידה שאליה התכוננתי תשעה חודשים, החוסר וודאות כבר לא קיים וסיום המרתון הראשון נראה מאוד אפשרי.

משתדלת לאכול ג׳לים, בעיקר לשתות, מלחים, על פי התכנון.

קילומטר 29 וכאן מגיעות שתי מסקנות נוספות: 

אין שום בעיה לרוץ על הכביש הרומא, זהה למדרכות השבורות בתל אביב.

והמשמעותית מבינהן, 29 קילומטרים וזה עומד להיגמר.... 

ואז המחשבות האמיתיות מתחילות להתגלגל:

תשעה חודשים של אימונים, 

תשעה חודשים של הכנות, 

תשעה חודשים שבהם ניפצעתי, הבראתי ושוב נפצעתי והכי חשוב, אפריל 2017  - הבראתי, 

הוויתורים שנעשו באהבה גדולה,

הדרך שבה למדתי על עצמי, על היכולות, על העוצמה, על זה שמחוסר הבנה מוחלט למה אנשים רצים גם אני עושה זאת.

על החברים החדשים שהכרתי, 

על העידוד שלכם ובזכותיכם, 

על היכולת שלי לשתף ולקבל אהבה גדולה מכל אחד ואחד מכם.

ארבעה קילומטרים לפני הסיום, מוציאה את דגל ישראל ומחברת אותו לגופיה, גאווה או גאווה! 

אפשר להגיד שאני כבר בחדר הלידה  ועושה זאת.

עוד קילומטר ועוד אחד.... קו הזינוק באופק, עוד רגע ואני שם, ונזכרת במתנה שהענקתי לעצמי ביום הולדת 40, הפעם הראשונה שרצתי 17 קילומיטרים, זר לא יבין זאת, אך זו היתה המתנה.

אז גם השנה, לא יום הולדת אבל בהחלט מודה על מתנה, על ההצלחה ובגדול, על הגשמת החלום.

המסקנה האחרונה היא החשובה באמת!  

 ״אם רוצים אין זו אגדה״ - הכל אפשרי, רק שימו לעצמכם מטרה, תכינו תכנית עם מאמן, תאמו ציפיות עם עצמכם ועם המאמן, תרצו, תאמינו ואין סיבה שבעולם שלא תגיעו ותצליחו וכמו שאמרה לי ליאת שור ״תהני מהדרך״ אז לא פחות חשוב תהנו מהדרך ! אני בהחלט נהנתי !!!

על החתום,

                      הורדן דנה

                      מרתוניסטית.

וקצת מאחורי הקלעים.... 

בחלומי דמיינתי את נקודת הזינוק ואני עם דמעות בעיניים,

כל מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני רגישה.

קו הסיום הגיע והדמעות לא....
ההתרגשות - כן, 
השמחה - בהחלט, 
אבל דמעות לא, תחושה קצת מוזרה.

בעת כתיבת בלוג זה הן הגיעו.

יאללה לאתגר הבא.