"ביחד או לחוד...." - הדרך שלי למרתון הראשון

עוד תשעה חודשים וגם לי יהיה ....

החלטתי - אעשה זאת !
בימים אלו התקבלה החלטה נוספת  (יותר נכון הוחלט עבורי) - רומא !

אז זהו.... עוד תשעה חודשים, כמעט כמו הריון...

מרתון רומא - אנחנו באים !

לפני כשלוש שנים התחלתי לרוץ.
הריצה הפכה לחלק משמעותי מחיי, חלק משיגרת החיים שלי.

בשנה הראשונה, רצתי לבד, שבת, 6 בבוקר ואני בנמל, רצה לבד, לבד עם ״חצי״ עם ישראל שבחר גם כן לרוץ בבקרים.

ריצות ארוכות... לבד.

- אני בוחרת את המסלולים.
- אני בוחרת את המרחק.
- אני בוחרת את השעות.
- והדבר החשוב ביותר: ״שיעור יוגה״ - הזמן שלי, אני מקשיבה לעצמי,
  מסדרת את המחשבות והתחושות, מתחברת לטבע, לנופים, למוסיקה, לשקט שלי ורק שלי.

ואז משהו השתנה, 2 חברים, אמיר וקרפן שיכנעו, תבואי, תצטרפי, זו חוויה אחרת הם סיפרו.

אולי בכל זאת...
אז ניסיתי וזה הצליח.

הריצה עם חברים בהחלט, זו אכן חוויה אחרת.

- זה כבר לא שיעור יוגה, זה שיעור ארובי.
- יש מחוייבות, מסגרת ומי שצריך מחוייבות לקום מהמיטה ולהיפרד מהכרית, זו השיטה.
- זו דרך להכיר חברים חדשים, ליצור קשרים מקצועיים ואפילו זוגיות.
- זה בילוי ומי לא רוצה לבלות.
- השיחות, במהלך הריצה, יוצרות חשיבה פסיכולוגית חיובית שהריצה תסתיים מהר
  (זה לא בדיוק נכון, אבל זה מה שהראש משדר)
- גם אם עייפים, אין ברירה, ממשיכים עם כולם.
- ואיך אפשר בלי הרשתות החברתיות, כולנו שם, מעלים תמונות ומעודדים.

אז מה החלטתי ?

ביחד, בהחלט ביחד, אבל אפשר גם לבד.